המשנה עוסקת בדיני שופר שנפגע, אך עדיין ניתן להשמיע ממנו קולות. עיון במשנה מעלה שלושה סוגי שיקולים:
·שיהא מין שופר; כל עירוב של חומר אחר פסול. כך גם בארבעה מינים: אם אוגדים אותם במינם, כלומר בסיב תמר, הם כשרים, ואם לאו – פסולים
(משנה סוכה פ״ג מ״ח).
·האם השופר שלם והדור? כל חפץ המשמש למצווה צריך להיות שלם, ולעתים אף נקבע במפורש שרצוי שיהיה מהודר. שלמות הכלים הודגשה כמובן במקדש, אך הייתה לכך חשיבות גם לאחר מכן בחיי בית הכנסת. אבל אין לפאר את השופר בקישוטים שאינם ממין השופר (זהב, כסף), בהתאם לסעיף הקודם.
·כל המעכב תקיעה פסול. הווה אומר, אסור שהתיקון יפגע בעצמת הקול או יפריע לתקיעה. בספרות הראשונים מדובר על שינוי קול השופר; ברור שכל תיקון משנה את הצליל שהשופר מפיק, אבל כל הקולות כשרים בשופר, ובספרות התנאים והאמוראים אין ביטוי לכך ששינוי הקול הוא בעיה. טיעון זה עולה רק בספרות הראשונים1.
בין הפרשנים מצינו שתי הגדרות למונח ״מעכב״. יש הרואה בכך את המצב לאחר התיקון, כפי שאומר הר״ן: ״אם מעכב את התקיעה עכשיו״. הווה אומר, התיקון גורם לעיכוב התקיעה (כלומר לשינוי קול השופר?). יש הסבורים שהנזק גרם לשינוי הקול, ולכן אף אם תוקן הנזק השופר נפסל, משום שהיה כבר פסול2. שיקול נוסף המופיע אצל פרשני התלמוד הבבלי הוא שהשופר לא יצא מתורת שופר, דהיינו שהשתמר רוב היקפו, בבחינת ״שמו עליו״3.
השיקולים הללו לעתים מתערבים זה בזה, כך לפחות בתפיסה הדרשנית. בעל פסיקתא רבתי אומר: ״אם מעכב הוא את התקיעה פסול ואם לאו כשר לתקוע בו מה טעם דכתב ה׳ אלהים בשופר יתקע
(זכריה ט יד) מה שופרו של הקב״ה שלם, אף שופר של ראש השנה יהא שלם״ (פסיקתא רבתי, הרנינו, דף קסה ע״ב). אם כן, השלמות נדרשת לשם ההדר במצווה, ושלם משמעו שאינו מעכב תקיעה.
לא כל השיקולים היו מקובלים על כל החכמים, כפי שנראה להלן.
שופר שניסדק ודבקו פסול – הסתימה נעשית בדבק כלשהו, וממילא יש כאן תיקון שלא במינו ופסול. לא ברור מה קורה אם יש בשופר סדק שלא תוקן. הבבלי קובע שאם השופר נסדק לאורכו הוא פסול, אך אם נסדק לרוחבו כשר, שכן גם אם נשבר לרוחבו הוא כשר ובלבד שיישאר גדול מספיק לפי הגודל הנדרש (בבלי כז ע״ב). מכאן משמע שהמרכיב הקובע הוא השלמות. שופר שנסדק לאורכו אינו שלם, אבל אם נסדק לרחבו הוא שלם, אם כי קצר יותר. אבל שינוי הקול הנגרם כתוצאה מהסדק אינו משמעותי, שכן מבחינה זו אין הבדל בין סדק לאורך או סדק לרוחב4. הירושלמי קובע שאם השופר נסדק הוא כשר כשכל הקולות בשופר כשרים. התקיעה היוצאת מהשופר הסדוק היא קול שופר, ובתור שכזו היא כשרה (ירושלמי נט ע״א). המשנה אינה קובעת מה אורך הסדק, ויש שפירשו שהסדק צריך להיות לכל אורך השופר5.
רבו המחלוקות בין ראשונים בהבנת המשפט. רוב הראשונים הבינו שנסדק הוא זהה לנשבר, ואם הסדק לאורך כל השופר, כפי שפירשו רש״י ואחרים, הרי שנוצרו שני שופרות. על כן הרא״ש, למשל, מקשה על רש״י מה ההבדל בין נסדק לאורכו לבין הדביק שברי שופרות. לדעתו נסדק הכוונה שנשבר לכל אורכו, אך רק מצד אחד. אבל בעל שושנים לדוד פירש את הרמב״ם שנסדק ולא נשבר, ובהחלט ניתן להסביר שסדק אינו ממש שבר אלא מעין נקב, אלא שקוטרו מזערי אבל הוא ארוך. מכל מקום משמע מהמשנה שאפילו אם דיבקו פסול, ואם לא דיבקו ודאי שנפסל, שהרי קולו משתנה במידה רבה.
בתלמודים מובאת דעתו של רבי נתן שאם תיקן את השופר במינו כשר ושלא במינו פסול. לא ברור האם דעה זו חלה על כל חלקי המשנה או רק על הסיפא (בבלי כז ע״ב; ירושלמי נט ע״א). כמו כן לא ברור האם לרבי נתן זה התנאי היחיד, או שמא הוא דורש את שני התנאים, גם שהשופר יתוקן במינו וגם שהתיקון לא יעכב את התקיעה6. עוד בטרם נברר את פרטי ההלכות נביא את סיכומו של הר״ן. לדעתו לרבי נתן צריך השופר שתהיינה בו שלוש מעלות: כל תיקון צריך להיות ב״מינו״, שלא יעכב את התקיעה ושישתייר בו רובו. לפי רבי יוחנן די בשתי מעלות מתוך השלוש, אבל תמיד חייב להיות שהתיקון אינו מעכב את התקיעה, כלומר אינו גורם לשינוי בקול השופר.
דיבק שיברי השופרות פסול – ההדגשה באה לומר שאפילו מי שסובר ששופר שתיקנו במינו כשר כאן פסול, אבל לפי הבבלי גם כאן רבי נתן חולק ואומר שאם תיקן במינו כשר, ושברי שופרות הם ממין השופר. המפרשים ניסו למצוא סיבות נוספות מדוע יש צורך בדין מיוחד זה, אף שכבר נקבע ששופר סדוק כשר7. כך, למשל, פירש המאירי ששופר ש״נסדק״ הוא שנסדק לכל אורכו או ברובו, ואילו ״דיבק בשברי שופרות״ עוסק בתיקון גרוע של סדק קטן. השאלה מבוססת על ההנחה, החוזרת בתלמוד הבבלי, שאין במשנה דוגמה מיותרת או קביעה כפולה. כפי שראינו במהלך דיוננו במשניות רבות הנחה זו אינה בלתי מעורערת, וכפילויות הן תופעה מקובלת במשנה. מן הראוי להעיר שהמשפט ״דיבק שיברי השופרות״ עשוי לחול גם על מקרה שבו אין בשופר חור או סדק, אלא שהבעל האריך את השופר על ידי הדבקה.
ניקב – השופר וסתמו – התוספתא מוסיפה ״אפילו במינו״ (פ״ב [ג] ה״ד), אם מעכב את התקיעה – גורם לכך שהתקיעה תהיה במאמץ יתר או בעצמה חלשה, פסול – השופר, ואם לאו כשר – כאן המשנה מעמידה את עיקרון החזרת המצב לקדמותו כמרכיב מרכזי. כפי שאמרנו לעיל אין מדובר בשינוי הקול, שכן כל תיקון משנה את צליל הכלי, כשם שכל חריץ גורם לכך. אבל כבר נקבע שכל הקולות כשרים בשופר (ירושלמי נט ע״א; בבלי, כז ע״ב). כאמור לעיל מחלוקת ראשונים היא האם מדובר לפני התיקון או אחריו. לפי הירושלמי גם כאן רבי נתן חולק ואומר שהגורם הקובע הוא המין. אם תיקן במינו כשר, ואם לאו פסול, ואין הוא מזכיר את עיכוב התקיעה. ייתכן גם שדברי רבי נתן הם תנאי נוסף, הווה אומר שלדעתו צריך גם שהסתימה תהיה במינו וגם שלא תעכב את התקיעה. כלומר לא רק מבחן התוצאה קובע, אלא גם תהליך התיקון.
יש המפרשים שעיכוב התקיעה התחולל כאשר הנקב היה קיים. הרא״ש מצטט כאן את הירושלמי הגורס ״אם הנקב היה מעכב״; גם אם השופר תוקן הוא פסול משום ששופר שנפסל זמנית נפסל לעד, או אולי משום שהקול יוצא רק בגלל הסתימה8. יש המפרשים ששינוי הקול מתחולל אחר התיקון. קול מעין זה כשר לעצמו, אך אם הוא נגרם כתוצאה מהתיקון הוא פוסל את השופר9. מהירושלמי משמע ששינוי הקול היה בזמן שהשופר היה נקוב. כשהיה נקוב היה כשר, שכן כל הקולות כשרים בשופר, אך התיקון פוסל את השופר, שכן עתה הקול יוצא בזכות התיקון (ירושלמי נט ע״א).
בניגוד לשופר שבמקדש, שפיו היה מצופה, השופר של בית הכנסת היה טבעי ואסור היה לצפותו10. התלמוד הבבלי מביא את ההלכה אגב הדין שנזק המעכב את התקיעה בשופר ומשנה את הקול היוצא ממנו פוסל את השופר. ברם להלכה ולאבחנה זו שורשים עמוקים יותר. בכל דת קיימת ההתחבטות האסטרטגית האם לבנות מבני קודש מפוארים וחפצי פולחן מרשימים, או לשמור על פשטות וצניעות. הפאר משרת את תחושת ההדר של האל, והפשטות את מעמדו הנחות של המאמין כלפי האלוהות, או את טהרתו. התחבטות דומה מלווה את היהדות לתקופותיה. כלי המקדש בולטים בפארם הרב, גם מבנה המקדש נועד לשדר עושר ופאר, ובני התקופה התפעלו והתגאו במקדש הנהדר. אין ספק שחז״ל, יוספוס וסתם אנשים מימי בית שני סברו שהמקדש צריך להיות מפואר, ויש להתגאות בכך. המבנה עצמו היה מפואר, גדול ומרשים, חפצי הקודש עשויים מכסף וזהב ומעמדות הציבור תוכננו כטקסים מלאי הוד ופאר.
לעומת כל זאת היה בית הכנסת, ברוב התקופות, מבנה פשוט יותר שנועד לחיי היום-יום ולא לתצוגות של הדר. גם בית הכנסת, לפחות מהמאה השלישית ואילך (סוף תקופת התנאים), היה מבנה מהודר, אך לא מפואר בצורה בלתי רגילה. הוא היה מפואר פחות מהמקדשים הפגאניים, או מבתי העשירים בערים. ריהוט בית הכנסת היה עוד יותר פשוט. לארון הקודש הייתה גומחה מהודרת, אך הספסלים והריצוף היו פשוטים
11. השיש היה מועט, וחומרי הבנייה היו פחות או יותר מקומיים. אין ספק שההכרעה על מידת הפאר של בית הכנסת לא הייתה מקרית. היא הושפעה מהתנאים הכלכליים, אך גם מתפיסה אידאית של חתירה מסוימת לפשטות
12. ביטוי לכך יש בסיפור על רבי חמא בר חנינא המתפאר בממון הרב שאבותיו השקיעו בבית הכנסת, ואילו רבי הושעיה עונה לו בטענה מדוע ״בזבזו״ את הכסף על בית הכנסת ולא השקיעו אותו בלימוד תורה או ב״חולים המוטלים באשפה״, וקרא עליו ״וישכח ישראל את עושהו ויבן היכלות״ (
ירושלמי שקלים פ״ה ה״ו, מט ע״ב
13). במעשה זה ביטוי ברור לערכים שונים ולגישה שונה ביחס למידת הפאר הרצוי בבית הכנסת. השאלה רחבה וסוכמה כאן בקצרה, ויש להאריך בכך הרבה יותר. מכל מקום, השופר מבטא אותו שינוי בסדר העדיפויות הציבורי. שופר המקדש היה כלי מפואר, ואילו השופר בבית הכנסת פשוט. שוב, יש להניח שהתנאים הכלכליים השפיעו על העדפת השופר הפשוט, אך גם אם הדבר החל כאילוץ כלכלי, הרי שחז״ל הפכו אותו לעיקרון הלכתי. השופר הפשוט הוא חלק מהצניעות של היהודי, צניעות שהוא חש כלפי בוראו, צניעות הבאה לביטוי גם בהלכות ונוהגים אחרים. באיורי פסיפסים בדרך כלל השופר מעוטר בפסים ופיו מצופה, ואם כך הרי שזהו שופר המקדש, ולא השופר בבית הכנסת. בכך יש פתרון לשאלה שהתחבטו בה חוקרים באשר לטיב ציורי הפסיפס, ולא נאריך בכך.
1. ראו רבנו ירוחם, תולדות אדם וחוה נתיב ו חלק ב; המאירי והריטב״א
לראש השנה כז ע״ב; התוספות שם (ד״ה ניקב) מניחים ש״עיכוב״ הוא שינוי קול, ואם נפרש שעיכוב הוא כמשמעו, שהקול יוצא בקושי ובמאמץ יתר, סרה גם קושיית התוספות.
2. ראו למשל מלאכת שלמה למשנה זו. רבינוביץ, שערי תורת ארץ ישראל, עמ׳ 278, מקבל את גרסת הרמב״ן (מלחמת ה׳) שלפיה המחלוקת היא כבר בירושלמי.
3. ראו ריטב״א והמאירי למקום.
4. הראשונים נחלקו האם ״נסדק״ משמעו שנסדק לכל האורך, אך אם הסדק קטן השופר כשר. רש״י פירש שהשופר נסדק והפך לשני שופרות, וכן פירש הרשב״א, והר״ן המסתמך על רבנו יונתן החולק ואומר שנסדק כלשהו פסול. ראו חידושי הר״ן לכז ע״א, ד״ה שופר.
5. תוספות לבבלי כז ע״א ד״ה שופר, המאירי לבבלי כז ע״א, ועוד.
6. כך פירש הר״ן, ד״ה ר׳ נתן.
7. תוספות לבבלי כז ע״א ד״ה שופר, המאירי למשנה ועוד.
8. כך פירשו הרמב״ם, המאירי, הרא״ש ואחרים.
9. כך פירשו המאירי, הר״ן, רע״ב ואחרים, וראו מלאכת שלמה למקום.
10. תוספתא פ״ב (ג) ה״ד; בבלי, כז ע״ב, וראו מלאכת שלמה למשנה ד. פרשני התלמוד התקשו בסתירה מתוך כך שסברו שכל ההלכות עוסקות בשופר בבית הכנסת. על כן ניסו לתרץ את הסתירה בדרכים שונות, כגון שמותר לצפות את הפיה מבחוץ אך לא מבפנים, וראו מלאכת שלמה שם. ברם ההסבר הפשוט הוא שהשופר במקדש היה מפואר, ושופר בית הכנסת שונה ממנו. ייתכן שפעל כאן גם השיקול שלא לעשות כלי מעין כלי המקדש. על כן הותקן השופר בבית הכנסת באופן שונה משופר המקדש.
11. בחלק מבתי הכנסת האמוראיים היו רצפות פסיפס שהיו יקרות; בתי הכנסת התנאיים רוצפו בלוחות אבן גדולים ונאים.
12. ראו על כך בקצרה אצל ספראי, בית הכנסת.
13. וכן ירושלמי פאה פ״ח ה״ט, כא ע״ב בקיצור. אבל הראשונים מצטטים את ירושלמי פאה בנוסח הארוך של ירו׳ שקלים. המשפט ״חולים המוטלים באשפה״ מופיע רק בציטוטי ירושלמי פאה, ראו תשב״ץ חלק ג סימן קץ; בית יוסף (יורה דעה) סימן רמט; מהר״מ מרוטנבורג בתשובותיו סימן תרצב. לעומת זאת, בעל אור זרוע (הקדמה, אות א סימן כא) ועמו סיעת ראשונים נוספים מצטטים את הירושלמי (שקלים) כנוסח שלפנינו, כלומר ללא הביטוי ״חולים המוטלים באשפה״.