ראוהו ב״ד וכל ישראל. ראוהו לשון זכר כדכתיבנא בפירקי׳ דלעיל סי׳ ו׳. וביד פ׳ שני דהלכות קדוש החדש סי׳ ח׳ ט׳ וקשה טובא לע״ד אמאי שייר התנא האי מתני׳ דמיירי בענין קדוש החדש למתנייה בהאי פירקא דכוליה מיירי בדיני שופר וה״ל לכוללה בכלל פירקין דלעיל. ירוש׳ כיני מתני׳ או ב״ד או כל ישראל:

ולא הספיקו לומר כו׳. בת״כ פרק עשירי דפ׳ אמור ואיתא בגמ׳ בפרקין דלעיל דף כ״ד:

בפי׳ ר״ע ז״ל ומיהו אם ליל שלשים ראו הירח וכו׳ ז״ל הרמב״ם ז״ל בפירושו וממה שאתה צריך לדעת כי הירח כשנראה בזמנו והוא יום עשרים וט׳ ערבית ונשאר מן היום כדי שיאמרו מקודש מקודש קודם שיראו הכוכבים כי זה מותר אע״פ שהעריב השמש כי הלילה אצלנו אינה אלא משעת צאת הכוכבים וזכרתי לך זה כדי שלא תחשוב כי קדוש החדש לא יהיה לעולם אלא יום שלשים כי אפשר שיהיה קודם ליל שלשים ע״כ. ונראה שר״ל שטוב להזדרז לקדשו ביום כ״ט אע״פ שאם לא קדשוהו בסוף יום כ״ט יקדשוהו יום שלשים שיהיה מקודש בזמנו ועיין בתוספת י״ט שפלפל לפרש אי האי צאת הכוכבים הוו שלשה דהוי ודאי לילה או אפי׳ שנים ושם ביד סימן ט׳ פי׳ הרמב״ם ז״ל שאם יצאו שני כוכבים אז אין מקדשין ביום כ״ט שכבר הוא לילה ואין מקדשין את החדש בלילה ומקדשין אותו ביום שלשים ע״כ:

יעמדו השנים. כו׳ מלות בפניהם בספרים אחרים גרסי׳ לפניהם: ירושלמי אית תנאי תני יעמדו שנים ויעידו לפניהם אית תנאי תנא יעמדו כולן ויעידו במקום אחר ע״כ:

ראוהו שלשה וכו׳. פ׳ שני דכתובות דף כ״א והאי סיפא נמי מיירי שראוהו בלילה וסיפא הוא דאיצטריך ליה לאשמועינן דאין היחיד נאמן ע״י עצמו לדון בקדוש החדש וכדפי׳ רעז״ל: ובגמ׳ למימרא דמי שראוי להיות עד בדבר נעשה דיין דאלו כולן בין ברישא בין בסיפא ראויין להיות עדים שהרי כולם ראוהו לימא מתני׳ דלא כר׳ עקיבא דתניא סנהדרין שראו אחד שהרג את הנפש מקצתן נעשין עדים ומקצתן נעשין דיינים דברי ר״ט ר׳ עקיבא אומר כולם נעשים עדים ואין עד נעשה דיין אפי׳ תימא ר׳ עקיבא ע״כ ל״ק ר״ע אלא בדיני נפשות דרחמנא אמר ושפטו העדה והצילו העדה וכיון דחזיוה דקטל נפשא לא מצי חזו ליה זכותא אבל הכא אפי׳ ר״ע מודה: וכתב רשב״ם ז״ל בפ׳ יש נוחלין דף קי״ג ע״ב הא דתנן בראש השנה ראוהו שלשה והם ב״ד יעמדו שנים ויושיבו מחבריהם אצל היחיד התם הוא שלא באו מתחלה כדי לראותו ע״מ להעיד דא״כ שוב אין היחיד יכול להיות דיין דאין עד נעשה דיין אלא כשראוהו ממילא בלכתם בשוק או שהיו יושבים במקום אחד ומשם ראוהו וסייג מצאתי לדברי מתשובת רבינו שלמה זקני מנוחתו כבוד ע״כ:

כל השופרות כו׳. ביד ר״פ א׳ דהלכות שופר:

חוץ משל פרה. וכתוב בספר החנוך וכל השופרות כשרין חוץ משל פרה מפני שהוא קרן פי׳ כל מה שהוא שופר כלומר שהוא לשון חלול שלשון השופר הכי משמע לעולם דבר שיש בו חלל כגון השופר של כבש שיש לו חלל שהזכרות בתוכו וכל שופר בעולם שיש לו חלל כמו שפירשנו כשר לתקוע בו בר״ה לאפוקי קרני ראם ושאר חיות שקרניהם אינם נכללין בלשון שופר כלל לפי שאין בהן דבר חלול אלא הזכרות לבד אבל קרן הפרה אע״פ שהוא בכלל שופר שהרי יש לו נקבות וזכרות אינו כשר מפני שהכתוב כללו עם הפסולים שקראו קרן וכתיב בכור שורו וגו׳ וקרני ראם קרניו נמצא לפי פירושנו זה שכל הקרנות שבעולם פסולים לתקוע בהן בר״ה חוץ מקרני הכבשים והרחלים וגם התישים ועזים לפי שלא מצינו בעולם קרנות חלולים חוץ מאלו ושל פרה כי קרני כל החיות אינם חלולים ונמצא שאינם בכלל לשון שופר שצותנו התורה לתקוע ושל פרה ג״כ הכניסו הכתוב עם כלל כל הפסולים מפני שקראו בשמם ואל יקשה בעיניך לדברינו אלה שהרי הכתוב קורא שופר התישים בלשון הפסולים כדכתיב והצפיר קרן חזות בין עיניו שהענין ההוא היה במראה הנבואה והודיע הכתוב שהיה נראה לנביא לרוב תוקף הצפיר כאילו היה לו קרן הפסולים כלומר שהיה חזק מבלי נקבות ואין הענין שיכניסנו הכתוב עם הפסולים כלל כי אם בהפך לכל מבין והארכתי לך מעט בני בכאן לפי שהפירוש הזה נתחדש במשנה זו מזמן קרוב ואשר היו לפנים פירשוה בענין אחר ע״כ וקצת מזה תמצא כתוב בפי׳ הר״ן ז״ל:

א״ר יוסי והלא כל השופרות כלן נקראו קרן וכו׳. ירושלמי הוון בעיין מימר ולא פליגין אשכח תני ר׳ יוסי מכשיר בשל פרה וחכמים פוסלין ע״כ:

בסוף פי׳ ר״ע ז״ל ורבנן אמרי כל השופרות איקרי קרן ואיקרו שופר ע״כ. אמר המלקט מפרש בגמ׳ איקרו קרן כדאמרן ואיקרו שופר דכתי׳ במתן תורה במשוך היובל וגו׳ וכתיב ויהי קול השופר ור׳ יוסי אמר לך דפרה נמי איקרי שופר דכתיב ותיטב לה׳ משור פר אם שור למה פר ואם פר למה שור אלא מאי שור פר משופר פי׳ תיטב לפניך תפלתי יותר טוב משופר. ורבנן אמרי מאי שור פר שהוא כפר זהו שורו של מעשה בראשית. עולא אמר היינו טעמא דרבנן לפי שאין קטיגור נעשה סניגור ועוד מפני שהוא קרן ור׳ יוסי אמר לך דקאמרת אין קטיגור נעשה סניגור ה״מ מבפנים והאי שופר מבחוץ הוא ודקא אמרת מפני שהוא קרן כל השופרות נקראו קרן אביי אמר היינו טעמייהו דרבנן שופר אמר רחמנא ולא שנים ושלשה שופרות והאי דפרה כיון דקאי גלדי גלדי מיתחזי כשנים שלשה שופרות וחדא ועוד קאמר ור׳ יוסי אמר לך דקאמרת שופר אחד וכו׳ כיון דמחברי אהדדי חד הוא ודקא אמרת מפני שהוא קרן כל השופרות נמי נקראו קרן וכתבו תוס׳ ז״ל איקרי קרן איקרי שופר פי׳ הקונטרס איקרי קרן כדאמרינן ואיקרי שופר דכתיב במתן תורה במשוך היובל וגו׳ וכתיב ויהי קול השופר. יש מקשים ואמאי לא הביא האי קרא דמתני׳ במשוך בקרן היובל כשמעכם את קול השופר להוכיח דכל שופרות איקרו שופר שטות להקשות וקל להבין דאדרבה מהאי קרא מוכח דשופר איקרי קרן ועוד צריך להוכיח דבעלמא שופרות איקרו קרן ע״כ: ונראה שר״ל שופרות סתם איקרו שופרות בלא לווי דקרן ותוספת י״ט הגיה דבעלמא איקרו שופרות בלא קרן ואני לא מצאתיו מוגה בתלמוד של הרב בצלאל אשכנזי ז״ל: ועיין בספר חכמת מנוח ז״ל ובטור א״ח סי׳ תקפ״ו:

שופר של ר״ה. תוס׳ דפ׳ אלו נאמרים דף ל״ט:

של יעל פשוט. פי׳ רש״י ז״ל חיה אבל הרב בעל הערוך ז״ל פי׳ דיעל היינו כבשה קטנה וקרן הכבשה רגיל להיות פשוט ומשמע שהזקיקו לומר כן מדתנן בסיפא בתעניות בשל זכרים כפופים מכלל דרישא דתנן יעל היינו כבשה נקבה ונראין דברי רש״י ז״ל כדמתרגמינן ואקו ודישון ויעלא ורימא וכתיב הרים הגבוהים ליעלים אלמא יעל מין חיה היא תוס׳ והר״ן ז״ל ומפרש בירושלמי פשוט כדי שיפשטו לבם בתשובה אבל בתעניות כפוף כדי שיכופו לבם בתפלה. ובגמ׳ מפ׳ דתנא דמתניתין ס״ל דבר״ה כמה דפשיט איניש טפי עדיף משום נשא לבבנו אל כפים ור׳ יהודה דלקמן סימן ה׳ ס״ל דבר״ה לתפלה בעינן כפופים דכמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי ע״כ. ולקמן בס״ד אאריך:

ופיו מצופה זהב. בגמ׳ פריך והתניא צפהו זהב במקום הנחת פיו פסול שלא במקום הנחת פיו כשר (הגהה פי׳ רש״י ז״ל במקום הנחת פה פסול שהתקיעה בזהב ולא בשופר ע״כ וקשה לע״ד דהיינו א״כ מבפנים פסול שפי׳ הוא ז״ל עצמו לקמן בגמ׳ מבפנים פסול שהתקיעה בזהב ונלע״ד שהוא ז״ל ר״ל דהנחת פה היינו עובי השופר מקום שמניח פיו ופסול מפני שתחלת תקיעתו עוברת דרך הזהב ולא דרך שופר ומבפנים פסול הוי נמי מהאי טעמא ובמכ״ש פסלינן ליה שכל התקיעה עוברת דרך השופר והיינו שרש״י ז״ל גבי מקום הנחת פה טרח לפרש בזהב ולא בשופר כלומר ולא בשופר הכל אבל גבי מבפנים לא כתב רק שהתקיעה בזהב כלומר הטעם נראה לעינים שכל התקיעה עוברת דרך הזהב בלבד ע״כ. ומשני אמר אביי כי תנן נמי מתניתין שלא במקום הנחת פה תנן:

ושתי חצוצרות מן הצדדין וכו׳. ביד שם סי׳ י״ב ובגמ׳ פריך ותרי קלי מי משתמעי והתניא זכור ושמור בדבור אחד נאמרו מה שאין הפה יכולה לדבר ואין האזן יכולה לשמוע ומסיק הא לא דמיא אלא לסיפא בהלל ובמגלה אפי׳ עשרה קורין כאחד אלמא כיון דחביב יהיב דעתיה הכא נמי כיון דחביבה ליה שחדשה היא לו יהיב דעתיה ושמע ונפיק במאי דשמע משופר דבהדי חצוצרות אלא למה מאריך בשופר לידע שמצות היום בשופר בלבד. ופי׳ הר״ן ז״ל דטעמא מפני דשלשה המהלכין בדרך גדול באמצע הכא שופר גדול מפני שמצות היום בשופר ע״כ. ובטור א״ח סי׳ תקפ״ו:

בתעניות. דאמרינן במסכת תעניות תקעו הכהנים תקעו רש״י ז״ל:

בשל זכרים אילים. דמתרגמינן איל דכרא:

כפופין. פי׳ רש״י ז״ל שסתמן כפופין ע״כ ומשמע דגם ברישא ר״ל שסתם קרן דיעל פשוט: וכתב הר״ן ז״ל ומקום שיש חצוצרות אין שופר פי׳ רש״י ז״ל כגון תעניות והקשה הראב״ד ז״ל מדאמרינן בפ״ק דתעניות במה מתריעין בשופרות ותירץ דהכא בתקיעה שבסוף כל ברכה וברכה מאותם שש ברכות שמוסיפין ומאי דאמרינן בפ״ק דתעניות שמתריעין בשופר היינו בשעה שמרבין בתפלה ותחנונים והיינו דאיכא מ״ד התם דאין מתריעין אלא בפה והכא תנן בהדיא בשל זכרים כפופין אבל הרז״ה ז״ל כתב שראה בתשובת הגאונים ז״ל שנהגו לתקוע בתעניות בשופר וה״נ מוכח בירושלמי דגרסינן התם וכו׳ עד ולפי זה הא דתניא מקום שיש חצוצרות אין שופר היינו בשעת מלחמה שתוקעין בחצוצרות כדכתיב והרעותם אבל בתעניות בגבולין בשופרות מתריעין ולא בחצוצרות והיינו טעמא משום דכיון דאמרינן בשעת מלחמה מתריעין ילפינן מינה לכל צרה וצוקה שלא תבא על הצבור דמתריעין ומיהו כיון דחצוצרות בכינופיא דכולהו ישראל הוא דאשכחן להו כדכתיב והיו לך למקרא העדה ותעניות בגבולים לאו כינופיא דכולהו ישראל נינהו מתריעין בשופר כראש השנה ולא בחצוצרות וכן נהגו בכל מקום בשופר בתעניות עכ״ל ז״ל: ושם בפ״ק דתעניות תירץ וז״ל דיש לנו לומר דכי אמרינן התם בפרק ראוהו ב״ד דמצות היום בחצוצרות דוקא בתעניות שבמקדש שהם במעמד כל ישראל שם בלבד אמרו כך אנו צריכין לומר כיון שסוגייתנו והירושלמי מוכיח דבתעניות אין תוקעין אלא בשופר ע״כ:

שופר מקצר וכו׳. פ״א דהלכות תעניות סי׳ ד׳ ובטור א״ח סי׳ תקפ״ו. גרסי׳ בגמ׳ רב פפא בר שמואל סבר למיעבד עובדא כמתני׳ בחצוצרות ושופר א״ל רבא לא אמרו אלא במקדש תנ״ה בד״א במקדש אבל בגבולין מקום שיש חצוצרות אין שופר מקום שיש שופר אין חצוצרות: ואח״כ מייתי בגמ׳ וכן הנהיג ר׳ חלפתא בצפורי ור׳ חנניא בן תרדיון בסכני וכשבא דבר אצל חכמים אמרו לא היו נוהגין כן אלא בשערי המזרח ובהר הבית בלבד ופי׳ רש״י ז״ל וכך הנהיג במשנתנו שופר וחצוצרות: בשערי מזרח ובהר הבית חדא מילתא היא בשערי מזרח בהר הבית ויש אומרים בשערי מזרח בעזרת הנשים ע״כ. אמר רבא ואי תימא ריב״ל מאי קראה דכתיב בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה׳ לפני המלך ה׳ הוא דבעי׳ חצוצרות וקול שופר אבל בעלמא לא ע״כ בגמ׳ אמנם האי וכן הנהיג ר׳ חלפתא לא מצאתיו רק בתוספתא דס״פ ראשון דתעניות ומיירי כפשוטה דמתני׳ דמעשה בימי ר׳ חלפתא ובימי ר״ח בן תרדיון דבפ׳ שני דתעניות סימן ה׳ שרוצה לומר שם שהנהיגו לומר בגבולים מי שענה וכו׳ כמו שמפורש שם בארך ע״ש. וק״ק דלכל הפחות מאחר שהתלמוד סובר פה דשהנהיגו קאי ג״כ אשופר וחצוצרות הל״ל תנא וכן הנהיגו וכו׳ דדוחק גדול לומר דקאי אתניא נמי הכי דהא הוי אפכא ממש ואיך שייך למיתני בתריה וכן הנהיג ואי קאי ארב פפא ב״ר שמואל דסבר למיעבד וכו׳ כ״ש שהוא דוחק יותר גדול שמלת וכן שהיא לשון התוספתא כדכתיבנא לקחה התלמוד מושאל לסומכה למאי דהוה בעי למיעבד רב פפא בר שמואל:

שוה היובל. וכו׳ פ״ק דהלכות תפילה סימן ח׳ ורפ״א דהלכות שופר ובפ״י דהלכות שמיטה ויובל סי׳ י׳ י״א ובגמ׳ בלשון שני רב שישא בריה דרב אידי מתני הכי אמר רב שמואל בר רב יצחק הא דתנן שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות כמאן דלא כר׳ אליעזר דאי ר׳ אליעזר כיון דאמר בתשרי נברא העולם הא איכא זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון דבראש השנה איתיה וביובל ליתיה כי קתני אשארא: (הגהה הקשו התוס׳ ז״ל דאמאי קאמר דלא כר׳ אליעזר ה״ל לשנויי דזה היום תחלת מעשיך לאו אבריאת עולם קאי אלא משום תחלת מעשה דין שהעולם נידון בו להתקיים או לאו עד כאן):

ולברכות. בין לפי׳ ראשון שהביא ר״ע ז״ל שהוא לשון רש״י ז״ל בין לפי׳ שני שהוא להרמב״ם ז״ל ליכא פלוגתא בינייהו רק בפי׳ לתקיעות אכן בלברכות כולהו צריכין לפרש דהיינו למנין התשע ברכות כדמפורש בדבריהם ונראה דהני ט׳ ברכות של יובל היינו דוקא בבית ראשון אכן בבית שני אין כאן ברכות דהא אין שם יובלות דהא קיימא לן בפרק בתרא דערכין והביאו הרמב״ם ז״ל שם בפרק עשירי בהלכות שמטה ויובל דמשגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה בטלו היובלות שנאמר וקראתם דרור בארץ לכל יושביה והוא שלא מעורבבין שבט בשבט אלא כולן יושבין כתקנן ע״כ:

ר׳ יהודה אומר בר״ה וכו׳. לית ליה לר׳ יהודה שוה היובל לר״ה והא דבעינן שופר בר״ה לאו משום דילפינן מיובל אלא כאידך תנא דיליף בפ׳ בתרא מדכתיב תקעו בחדש שופר תוס׳ ז״ל: ובתוספתא מסיים במילתיה דר׳ יהודה נתנו חכמים את המצוי למצוי ואת שאינו מצוי לשאינו מצוי. ונלע״ד שזה מכריח כפי׳ רש״י ודלא כפי׳ הערוך שכתבתי לעיל סימן ג׳: ובגמ׳ במאי קמיפלגי ת״ק ור׳ יהודה מר סבר בראש השנה כמה דכייף איניש דעתיה טפי עדיף (הגהה הגרסא שנמצאת בגמ׳ מדוייקת מ״ס כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי ומ״ס כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי): משום דלתפלה ולהזכיר עקידת יצחק בא בעינן כפופים וביום הכפורים דהיינו יובלות שהן לקרא דרור בעינן פשוטים לסימנא דחירות וג״ש לית ליה ומ״ס בר״ה כמה דפשיט איניש טפי מעלי משום נשא לבבנו אל כפים הלכך בר״ה בפשוטים דלתפלה הוא ודיום הכפורים נמי משום ג״ש ובתעניות דלכנופיא לא איכפת לן ועבדינן כפופין להכרא: וכתב הר״ן ז״ל ואפסיקא הלכתא בר״ה כר׳ יהודה וכדא״ר לוי שופר של ר״ה ושל יה״כ בכפופין והוי יודע דיעל פשוט וזכרים כפופים לאו דוקא דת״ק ור׳ יהודה לא פליגי אלא אי כל מאי דפשיט איניש טפי עדיף אי כל מאי דכאיף איניש טפי עדיף ולרבנן דאית להו כל מאי דפשיט איניש טפי עדיף מה לי יעל פשוט מה לי שאר חיות שקרניהם פשוטים אלא ודאי לת״ק יעל לאו דוקא ולר׳ יהודה נמי של זכרים לאו דוקא אלא ה״ה בכל שאר קרני הבהמות הכפופים וכל חד וחד אורחא דמילתא נקט ולדידן דקיימא לן כר׳ יהודה בעינן כפופים ומיהו איכא לעיוני אי בעינן כפופין לעכובא או למצוה בלחוד שיש מי שאומר דכי היכי דת״ק דמתני׳ דלעיל ור׳ יוסי פליגי לעכובה דת״ק ס״ל דכל השופרות כשרין חוץ משל פרה כלומר דבשל פרה אפי׳ בדיעבד פסול ה״נ פליגי בהך מתני׳ ת״ק ור׳ יהודה דת״ק ס״ל דשופר של ר״ה דוקא פשוט אבל כפופין אפי׳ בדיעבד פסולין ור׳ יהודה ס״ל דכפופין דוקא אבל פשוטין אפי׳ דיעבד פסולין ולפי זה כיון דאפסיקא הלכתא כר׳ יהודה נקטינן דמצות ר״ה בכפופים אבל בפשוטין לא יצא וזהו דעת הרמב״ם ז״ל והוא מוסיף עוד שלא כל הכפופים הוכשרו אלא של זכרים בלבד דהיינו אילים כפשטא דמתני׳ שכך כתב בפ״א מהלכות שופר ושופר שתוקעין בו בין בר״ה בין ביובל הוא קרן הכבשים הכפוף וכל השופרות פסולין חוץ מקרן הכבש ע״כ. ודבריו תמוהין חדא דהא כתיבנא לעיל דלר׳ יהודה זכרים כפופין לאו דוקא דה״ה לשאר הכפופים ועוד דכפופין משמע דלאו לעכב קאמר אלא למצוה דאי לעכב פליגי היכי סתים מתני׳ ותני שופר של ר״ה של יעל פשוט דמשמע דר׳ יוסי ות״ק דידיה מודו בה (הגהה לשון תוס׳ והרא״ש ז״ל ועוד דמשמע מילתייהו דרבנן ור׳ יהודה מחלוקת בפני עצמה ולא קיימא אפלוגתא דת״ק ור׳ יוסי ואת״ל דוקא קאמר ת״ק ור׳ יהודה לעיכובא א״כ הויא חדא פלוגתא דלת״ק כל השופרות כשרין בין בר״ה בין ביום הכפורים בין בתעניות חוץ משל פרה ולר׳ יוסי אף בשל פרה ולת״ק דר׳ יהודה ר״ה ויה״כ בשל יעל ותעניות בשל זכרים ולר׳ יהודה בר״ה בשל זכרים וביובלות בשל יעלים אלא ודאי ר׳ יהודה ורבנן בר פלוגתיה דוקא למצוה פליגי ע״כ בקיצור) ה״ל למיתני בלישנא דפלוגתא ולמימר ואחרים אומרים שופר של ר״ה של יעל פשוט ועוד לעכובא מנלן הא בקרא אינו כתוב לא כפוף ולא פשוט אלא תעבירו שופר הוא דכתיב וכולהו איקרו שופר ור׳ יהודה נמי היכי אמר דשל ר״ה לא מכשרינן ביובל ושל יובל לא מכשרינן בר״ה והא מיובל גמרינן ליה כדאיתא באידך פירקין בגמ׳ אלא ודאי האי פלוגתא לא שייכא כלל בפלוגתייהו דת״ק ור׳ יוסי דאינהו פליגי לעכב אבל הני תנאי למצוה הוא דפליגי ותדע לך דלמצוה קאמרינן מדא״ר לוי בגמ׳ מצות שופר של ר״ה ושל יה״כ בכפופים אלמא כולה מילתא למצוה קאמרינן ולא לעכובא הלכך כיון דקיי״ל כר׳ יהודה נקטינן דשופר של ר״ה מצותו בכפופין ע״כ. וגם תוס׳ והרא״ש ז״ל האריכו על זה ע״ש ומ״מ לפי דרכנו למדנו דהר״ן ז״ל פליג אתוס׳ במה שכתבתי בשמם שכתבו דר׳ יהודה לית ליה ג״ש דשביעי שביעי אנא נפקא ליה שופר בר״ה מתקעו בחדש שופר וגומר ומשמע דרש״י ז״ל ס״ל כדעת הר״ן ז״ל ממה שכתבתי בשמו לעיל ריש סימן ד׳ כפופין שסתמן כפופין ע״כ: וכתב עוד הר״ן ז״ל וז״ל ונמצינו למדין שלשה דינים בשופר דדיעבד כל השופרות כשרין חוץ משל פרה דאפילו דיעבד פסול ואין צ״ל אותן קרניים שכולן זכרות שהן פסולין דלאו שופר מיקרו אלא קרן ולמצוה בעינן כפופין והיינו דתנן בראש השנה תוקעין בשל זכרים ומיהו כל הכפופים כשרין וכמו שכתבנו למעלה אבל למצוה מן המובחר בעינן של איל וכדאמר ר׳ אבהו לעיל למה תוקעין בשופר של איל וכמו שכתבתי שם בס״ד וליכא למימר בשל זכרים דקאמר ר׳ יהודה היינו של איל בלבד משום עקידת יצחק בן אברהם דאי הכי כי אמרינן בגמ׳ מ״ס דהיינו ר׳ יהודה כל דכאיף טפי עדיף הוה לן למימר ר׳ יהודה סבר כל איל טפי עדיף משום עקידת יצחק בן אברהם אלא ודאי כדאמרן ומיהו אע״ג דמסקינן חוץ משל פרה אפשר דדוקא בטהורים אבל בטמאים לא דהא אמרינן בפ׳ במה מדליקין לא הוכשרו למלאכת שמים אלא של בהמה טהורה ושופר מלאכת שמים היא דהא אמרינן לעיל כיון דלזכרון קאתי כלפנים דמי ומיהו לאו ראיה גמורה היא דהתם בפ׳ במה מדליקין משמע וכו׳ עד לפיכך צ״ע: לשון ספר לבוש החור בסי׳ תקפ״ו ושל פרה קרן איקרי שופר לא מיקרי דכתיב בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו פי׳ קרניו של בכור שור הם כקרני ראם ש״מ דשל שור איקרי קרן דוקא דומיא דקרניו של ראם שהם עצם אחד ולא חלול ואע״ג דשל שור חלול הוא ולכך אפילו בדיעבד או שאין לו שופר אחר אינו יוצא בשל פרה ואצ״ל בקרני רוב החיות שאינם חלולים אלא הם עצם אחד שאינו יוצא בהם אפי׳ בדיעבד ע״כ וע״ש עוד. ומתני׳ מייתי לה בפ״ק דערכין דף ג׳ ובטור א״ח סי׳ תקפ״ו:

שופר שנסדק ודבקו פסול. ביד בהלכות שופר פ״א סי׳ ה׳. וכתבו תוס׳ ז״ל פי׳ בקונטרס דה״ל כשני שופרות משמע שר״ל שנסדק לגמרי ונחלק לשתי חתיכות שאם היה מחובר מצד אחד אין זה שני שופרות ותימא דאם נחלק לגמרי היינו דבק שברי שופרות ולכך נראה דנסדק מצד אחד לארכו על פני כולו ולפי שאין שם שופר עליו פסול וכ״ש דיבק שברי שופרות וזו ואין צריך לומר זו קתני א״נ יותר סופו להפרד כשנסדק מצד אחד ודבקו משאם עשה שופר אחד של חתיכות והוי שם שופר עליו טפי קמ״ל ודבק שברי שופרות נמי לא מיפסיל מטעם שנים ושלשה שופרות אלא דאין זה קרוי שופר א״נ משום דכתיב והעברת דרך העברתו פי׳ כדרך שהאיל מעבירו בראשו בהיותו חי כי היכי דפסלינן הפכו ותקע בו משום דבעינן דרך העברתו ואפי׳ נפסול מטעם משום שנים ושלשה שופרות אין קשה כלום ע״כ: גרסי׳ בברייתא בגמ׳ נסדק לארכו פסול לרחבו אם נשתייר בו שיעור תקיעה כשר ואם לאו פסול וכתבו תוס׳ ז״ל נסדק לארכו לא תני הכא אם נשתייר בו שיעור תקיעה כשר כדקתני גבי נסדק לרחבו משום דלארכו לא מפסלי אא״כ נסדק על פני ארכו מראשו ועד סופו ע״כ: ועיין ג״כ בהר״ן ז״ל:

דבק שברי שופרות. כו׳ תוס׳ ס״פ שני דסוטה דף י״ח והא דלא ערבינהו ותנא שופר שנסדק ודבק או שדבק שברי שופרות פסול נראה משום דגבי שופר שנסדק איכא חילוק בין נסדק לארכו לנסדק לרחבו כדאיתא בברייתא בגמ׳ ואפי׳ בנסדק לארכו יש כמה סעיפים עיין שם בפוסקים:

ניקב וסתמו וכו׳. אם נפרש דאיירי לאחר הסתימה לפי שלא הוחלקה סתימת הנקב אין הרוח יוצא בפשיטות ומעכב את הקול קשיא דכיון דכל הקולות כשרין כדקאמרינן בגמ׳ מה לי מעכב מה לי אינו מעכב ונראה דאיירי קודם סתימה דקודם שנסתם היה הנקב מעכב את הקול שהיה הקול משתנה מחמת הנקב וכשסתמו חזר לכמות שהיה ובירושלמי גריס בהדיא אם היה מעכב קודם שסתמו פסול כשסתמו כיון דסתימה זו מסייעא לקול משום דשופר אחד אמר רחמנא שלא יסייע דבר אחר לקול כמו צפהו זהב דאם נשתנה קולו פסול אבל אם לא היה מעכב את התקיעה שלא נשתנה קולו מתחלה מחמת הנקב הרי הוא כאילו לא ניקב ואין לחוש במה שסתמו תוס׳ ז״ל ועוד האריכו ע״ש. וז״ל הר״ן ז״ל אם מעכב את התקיעה פסול פי׳ אם מעכב את התקיעה עכשיו אפי׳ סתמו במינו פסול דכיון שמעכב את התקיעה נמצא שאינו בטל לגבי השופר וה״ל קול שופר ודבר אחר ואם לאו שאינו מעכב את התקיעה עכשיו אע״פ שהיה הנקב מעכב מתחלתו כשר לפי שמה שסתמו בו בטל לגבי השופר ומיהו דוקא בשסתמו במינו כשר ומתני׳ ר׳ נתן היא ובירושלמי דייק ניקב וסתמו והוא שסתמו הא לא סתמו כשר שכל הקולות כשרים בשופר ע״כ ובטור א״ח סי׳ תקפ״ו ובקולון שורש קכ״ב:

התוקע לתוך הבור וכו׳. בפרקין דף כ״ז ע״א וביד שם ספ״א ובפ׳ שני סי׳ ה׳ ובטור א״ח סי׳ תקפ״ז וסי׳ תקפ״ט ועיין במ״ש בפ׳ המוכר את הבית סי׳ ב׳ בחילוק שיש בין בור לדות: וכתוב בהרא״ש ז״ל גמ׳ אמר רב יהודה לא שנו אלא אותם העומדים על שפת הבור אבל אותם העומדים בבור יצאו פרש״י ז״ל שהן שומעין קול השופר לעולם. משמע מתוך פירושו אותן העומדים על שפת הבור פעמים שומעים קול שופר ופעמים שומעים קול הברה וכן משמע לישנא דרב יהודה לא שנו דמתני׳ מפלגא בין שמע קול שופר ובין שמע קול הברה אלא לאותם העומדים על שפת הבור אבל אותן העומדים בבור לעולם שומעים קול שופר ולא ידעתי מה הבחנה יש אם קול שופר שמע או קול הברה שמע אם תלוי בהבחנת האדם שיאמר שמעתי קול שופר או תלוי בעומק הבור או בהתקרב אדם על שפת הבור והתרחקו ממנו ולא מסתבר שיהא תלוי בהבחנת האדם דלמה נשתנה תקיעת הבור פעמים קול שופר (פעמים קול) ופעמים קול הברה ואם תלוי בעומק הבור או בקירובו על שפת הבור ובריחוקו כל זה צריך שיעור. על כן נראה לי אע״ג דרב יהודה אמר לא שנו אינו בא כי אם לפרש המשנה וה״פ ל״ש אם קול הברה שמע אלא לאותם העומדים על שפת הבור שהקול מתבלבל בבור קודם שיצא לחוץ ולעולם אינם שומעים אלא לקול הברה אבל לאותם העומדים בבור לעולם קול שופר הם שומעין ויצאו עכ״ל ז״ל ועל מה שכתב הרא״ש ז״ל לא ידעתי מה הבחנה יש אם קול שופר שמע או קול הברה וכו׳. כתוב בבית יוסף שם סי׳ תקפ״ז נראה שכל אדם יכול להבחין אם הקול ששמע הוא קול שופר או הוא קול הברה נמשך מעומק הבור ומהתקרב האדם על שפת הבור והתרחקו ממנו ושיעור דבר זה הוא תלוי בהבחנת האדם אם קול שופר שמע או קול הברה ע״כ:

או לתוך הפיטס. בסמ״ך: וי״ס בתי״ו וסמ״ך וי״ס בתי״ו ומ״ם:

וכן מי שהיה עובר וכו׳. אית דל״ג מלת וכן: ואיתה בתוספת פרק כל גגות דף צ״ב ודפרק כיצד צולין דף פ״ה. והקשו הם ז״ל דאמאי אם כיון לבו יצא והא אמרינן בעירובין בפ׳ כל גגות צבור בקטנה וש״צ בגדולה אין יוצאין ידי חובתם ותרצו דשאני התם דליכא עשרה עם ש״צ והקשו עוד מדאמרינן פ׳ כיצד צולין מן האגף ולחוץ כלחוץ ואמר רב יהודה וכן לתפלה ופליגא דריב״ל דאמר אפי׳ מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהן שבשמים ובההיא פלוגתא במאי עסיקינן אי לענין צרוף ההיא דבפ׳ כל גגות תיקשו לריב״ל ואנן קיימא לן כותיה כדמוכח בסוטה פ׳ אלו נאמרין דמייתי מינה ראיה לברכת כהנים דאין מחיצה מפסקת ואי איירי לענין לצאת וכמתני׳ דהכא תיקשי מתני׳ לרב יהודה ותרצו דההיא דפ׳ כיצד צולין מיירי לענין לענות בכל דבר שבקדושה עם הצבור דלרב יהודה מפסקת ואינו עונה עמהם משום דכל דבר שבקדושה אין פחות מעשרה והרי היא כעומד מבחוץ ולריב״ל אין מחיצה מפסקת והרי הוא כעומד בתוך עשרה שבפנים ועונה עמהם וקיימ׳ לן כר׳ יהושע בן לוי אבל בתקיעה ומגלה מודו ע״כ. וכתב הר״ן ז״ל דיש מי שהקשה עליהם דהא קול מגלה תנן ומגלה בעינן עשרה בין בזמנה בין שלא בזמנה ואפילו לרב דאמר בזמנה ביחיד הא אמרינן התם דחש רב להא דרב אסי דאמר בעשרה ולאו קושיא היא דהא דבעינן עשרה במגלה היינו משום פרסומי ניסא ובמקום קריאתה הוא דבעינן עשרה לפרסומי ניסא והא איכא ואע״ג דהאי שמע לה ממקום דליכא עשרה קריאתה בעשרה מיהא הוא וממקום דאיכא פרסומי ניסא שמע לה ומש״ה יצא ואם לאו לא יצא ע״כ ובירושלמי א״ר יוסי ב״ר חנינא לא אמר אלא וכן מי שהיה עובר הא אם עמד חזקה שנתכוון:

אע״פ שזה שמע וזה שמע זה כיון לבו וזה לא כיון לבו נראה שר״ל אע״פ שזה העומד בתוך בית הכנסת שמע וגם העובר אחורי בית הכנסת שמע ולא אמרי׳ בעומד בבית הכנסת אם כיון לבו יצא וכו׳ משום דעומד בבית הכנסת סתמו כיון לבו אבל עובר אחורי בית הכנסת וכו׳ סתמו לא כיון לבו אלא אם עמד כדכתיבנא בשם הירושלמי או שמא משנה יתירה אתא לאשמעינן מאי דתניא בברייתא בגמ׳ דיחיד התוקע בעינן ביה כוונת משמיע והיינו זה כיון לבו רוצה לומר להוציא בני אדם י״ח וזה לא כיון לבו להוציא כך נלע״ד והכי אשכחן בגמ׳ בריש הוריות דדריש ממשנה יתירה ענין שהוא חוץ מפשט הלשון וכמו שכתבתיו שם בריש הוריות בס״ד ובריש פ׳ שני דגיטין משמע דרבותא זוטרתי היא דאמרינן דאתא משנה יתירה לאשמועינן אבל רבותא רבתי לא אמרינן דכיון דרבותא טובא היא ה״ל לתנא לפרושה בהדיא:

אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה כתוב בספר לבוש החור סי׳ תקס״ו שבודאי באותו היום גזר משה תענית. בסי׳ תרי״ט כתב אמרו חז״ל ואהרן וחור תמכו בידיו משום שתענית צבור היה שמשה רבע״ה גזר תענית. ובספר חן טוב פרשת בשלח דף קל״א ע״ב מצאתי כתוב קשה איך היה תלוי הסתכלות ישראל כלפי מעלה בידיו של משה אם לא שנאמר שהסתכלתם כלפי מעלה היה גורם להרים ידי משה וע״י העון כבדו ידיו אמנם עדיין צריכין אנו למודעי מה צורך המלחמה להיות ידי משה קלים או כבדים גם טעם למה היה מניח ידיו משה לעולם יגביה ידיו כדי שיתגברו ישראל למה זה יניחם כלל ודרך המדרש ידועה שעל שמינה אחר תחתיו כבדו ידיו והדבר קשה שהרי ארז״ל מסורת אגדה וכו׳ שאין עשו נופל אלא ביד בניה של רחל גס ארז״ל שאמר יהושע כמה גדולים ממני בדור ולא צוה משה אלא לי לולא שראה משה שהיה נופל בידי וכו׳ א״כ הרי מפי הגבורה נאמר לי שיצוה את יהושע ותירץ בעמוד ג׳ שבזכות הרמת ידו לקבל הלוחות היו ידיו עתה ג״כ קלות ומתרוממות כלפי מעלה וכאשר יניח ידו על מה שעתידין לעשות עגל בחורב ויפרחו האותיות מהלוחות ויהיו כבדים הלוחות אז גם עתה וגבר עמלק כי שם יעשו עגל בחורב ואינם ראוין לקבל תורה מן השמים על רגל העגל הבא בשביל ראיית המרכבה כמש״ה ראה ראיתי את עני עמי וארז״ל אתה רואה ראיה אחת ואני רואה שתי ראיות וכו׳ ובעבור זה יניח ידו וגבר עמלק ע״כ בקיצור:

זה הכלל וכו׳ פ׳ היה קורא דף ט״ז וביד פ״א דהלכות ברכות סי׳ י״א ובפ׳ שני דהלכות שופר סי׳ ב׳ ירושלמי תני אבל אמרו אשה מברכת לבעלה עבד לרבו קטן לאביו ומפ׳ התם דהאי קטן מיירי בעונה אחריו כההיא דתנינן פ׳ לולב הגזול מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו עונה אחריהן מה שהן אומרים ולשון הברייתא בגמ׳ בבלית פ׳ לולב הגזול דף ל״ח ת״ר באמת אמרו בן מברך לאביו ועבד מברך לרבו ואשה מברכת לבעלה והתם ודאי לא זו אף זו קתני ל״מ בן דמברך לאביו או לזולתו דהא ודאי אתי לכלל חיוב מן התורה לכשיגדל אלא אפי׳ עבד נמי מברך לרבו ול״מ עבד דמברך לרבו או לזולתו דהא אפשר דאתי לחיוב דאורייתא אם ישתחרר אלא אפי׳ אשה דלעולם לא אתיא לחיוב דאורייתא אפי׳ בברכת המזון אי אמרי׳ דאין חייבים בברכת המזון מן התורה משום דכתיב על הארץ הטובה אשר נתן לך והארץ לא ניתנה לנקבות דבעיא היא בפ׳ מי שמתו אי נשים חייבות בברכת המזון מן התורה אי מדרבנן ולא אפשיטא כך נלע״ד: וק״ק בעיני אמאי תנא אין מוציאין את הרבים י״ח דמשמע הא ליחיד מוציאין ולא היא דאפי׳ ליחיד אין מוציאין ועוד קשה שמצאתי הגירסא בהרא״ש ז״ל חש״ו אין מוציאין את הרבים ידי חובתם זה הכלל כל המחוייב בדבר מוציא את הרבים י״ח וכשאינו מחוייב בדבר אין מוציאין את הרבים ידי חובתם. והיא חלוקה יתירה ומ״מ בכולהו לא הוה ליה למיתני אלא אין מוציאין את אחרים י״ח ואפשר שאם הנוסח שבהרא״ש ז״ל נכון דאגב דאיצטריך למיתני גבי מחוייב בדבר דמוציא אפי׳ את הרבים וגדולים ממנו י״ח תנא גבי אינו מחוייב לשון רבים אע״ג דלאו דוקא כך נלע״ד: